<h1>ספר האסופות מכת"י סימן שצ"ב</h1>
<h2>דף ז:</h2>
מעשה בחתן אחד שעשה ארוסין ונשואין יחד, ולאחר שקדש הביאו לו כוס לברך ובירך המברך בורא פרי הגפן וגם ברכה דברכת ארוסין ושתה, והביאו לו כוס אחר לברך ברכת נשואין ושכח ולא אמ' בורא פרי הגפן והחזירו רבינו, ואמ' לנו טעם מפני מה החזירו מפני שברכת ארוסין לחוד וברכת נשואין לחוד, ובנשואין הוא דתקון רבנן שבע ברכות ובלא בו' פרי הגפן אינו אלא שש, ברא, יצירה, ויצירה, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא, לפיכך חייב לברך בו' פרי הגפן בכוס נשואין. מנהג זה שנהגו לעשות ארוסין ונשואין ביום אחד אינו אלא לפי שהן צריכין לעשות סעודה בארוסין, ולפי שיש גנאי לחתן ולקרוביו אם לא ירבו בסעודה ובשמחה כל היום לפיכך עושין ארוסין ונשואין ביחד כדי לפטור בסעודה אחת משניהם, ולעולם ארוסין לחוד ונשואין לחוד. שאלו לר' הרוצה לעשות ארוסין ונשואין ביחד מהו לברך ברכת ארוסין ונשואין על כוס אחד, אמ' להם הרוצה לעשות כן אומ' לו שתה ושפוך מה שנשאר ומזוג כוס שני לברך ברכת נשואי' לפי שאין או' שתי קדושות על כוס אחד. והני מלי בדלא אפשר שאין לו אלא כוס אחד אבל אם יש לו ב' כוסות מברך על כל אחד בפני עצמו.
שוב מעשה בחתן אחד שעשה ארוסין ונשואין ביום אחד וכתבו הכתובה והביאוה לבית חתנות לפני הזקנים שנתאספו לשם, ולאחר שראו אותה עמד החתן וקדש ארוסתו בפני עדים כשרים ולא קרובים להיותם עידי קדושין, ובא אחד מאותם עידים וחתם שמו בכתובה וגם את שם חברו שמע ר' ואקפד, א"ר שתי טעיות טעה אותו העד, אחת שעדי קדושין אין דינם לחתום בכתובה אלא עידי קנין שטר כתובה, ואחד שחתם את חברו דאין עד חותם לעד חברו, שאין העדים חותמין אלא מפני שמא היום הוא כאן ומחר ילך לדרכו האחד, ויביאו ב"ד את השטר לפני אחד מהם לידע אם יכיר חתימת ידו וחתימת יד חברו, או פעמים ששניהם אינם בעיר ויש בני אדם שמכירין חתימת ידי העדים, ועכשיו שמביאין חתימתן מכתיבה אחת אין זה הכרת יד העדים, או אם יבא אחד מן העדי' בפנינו ומראין לו חתימתו של שטר ושואלין לו אם זה כתב ידו, אם אין מכיר בחתימתו נמצא השטר פסול, להכי צריכין העדים לחתום כל אחד ואחד בחתימתו, ומתוך כך צוה ר' למחוק חתימתו כדי שלא תהא הכתובה שטר פסול שאין חתימת' מקיימתה אלא פוסלתה, וחתימת עדי כתובה וקניין כתובה הרי הוא כשאר שטרות דכתובה אינה אלא כשטר בעלמא. וכן הוא הקניין והחתימה אחד מן העדים לוקח כנף בגדו ונותן ביד החתן, דעד הוי במקום כלה שהוא לוקח והחתן מקנה לו על ידי כלי או כנף שהעד נותן לו כל תנאי הכתובה. וצריכין העדים לראות בכתובה כדי לידע התנאי, אבל עתה שהזקנים רואין אותה מתחילין ומדקדקין בה אינן צריכין להסתכל בכתובה, ואם אין להם שהות לחתום ביום קניין יכולין לחתום כל זמן שירצו, וכן בשטרות. אבל בגטין אינו כן, שהגט צריך לחתום בו ביום, אלא כדי שלא ירננו קרובי הכלה שאינן בקיאין חותמין בו ביום משום הסר ממך עקשות פה. פעם אחת איחרו הכתובה שלא כתבוה ביום רביעי ונכתבה בליל (רביעי) [חמישי] ונחתמה, והכשירה רבי' שלמה אע"פ שכתבו בה ברביעי בשבת, כדאמ' במסכת נדה [ס"ד ע"ב] שאני כתובה דמנגהי בה טפי.
המקדש בנו או בתו כשהן קטנים, כגון שמקבל האב הקדושין במקום הבת צריך לקדש פעם שנית החתן בעצמו קודם שיברכו ברכת ארוסין. וצריך ליתן הטבעת באצבע ימין שלה הסמוך לגודל. ומה שמברכין על הכוס בשעת קדושין דאמ' במסכ' סוטה בפרק משוח מלחמה יין תוסס מברכין עליו ומזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה. ואסור לו לייחד עם ארוסתו שהרי אמרו חכמים [כלה פ"א] כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואמ' בירוש' בפר' ערבי פסחים [ה"א] הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, ויש שאין מברכין בשעת ארוסין. ואם בירך ברכת קדושין ואחר כך קדש יצא. אבל מו' ה"ר אלעזר כתב שראה בלילה בסעודה בכוס ברכה שבירכו ברכת ארוסין ונשואין.
הכנסת כלה לחפה ביום ששי בעלות השחר מוליכין החתן והכלה לבית חתנות וכן מנהג בכל זה המלכות, ויש אומ' שהולכה זו היא מצוה מן המובחר ויש או' שעיקר הכנסת כלה הוא בעת הברכה, ואנו נוהגין בשניהם כמו שנ' [קהלת ז'] טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. ומה שמשכימין להכניס כלה לחופה וגם עושים כן במצות מילה משום דכת' [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בבקר וגו', דזריזין מקדימין למצוות. וכשמכניסין החתן והכלה בהשכמה לבית חתנות משליכין חטין על החתן ועל הכלה והוא על שם [תהלים קמ"ז] חלב חטין ישביעך, ועוד כדא' בפר' שלשה שאכלו [ברכות נ' ע"ב] ממשיכין יין בצנורות לקראת חתן וכלה ומזרקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים אבל לא חתיכות [...] ולא גלוסקאות, ויש או' במוצאי שבת מן הנשואין ולכך מקרבין החתן והכלה בכסאות ומוליכין אותם יחד לכילה, וזו היא הכנסה של מצוה. ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה.
מה שהחתנים מתעטפים בציצת ביום חתונתם אסמכתא מהא דכת' [דברים כ"ב] גדילים תעשה לך וסמיך לך כי יקח איש אשה. מה שנוהגים לשבר כלי זכוכית בעשיית הברכה בבית חתונה כרב אשי דתבר זוגיתא חיוורתא [ברכות ל"א ע"א], ונהגו כולם בשוה, כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ורב אשי עשאו עבור צער ששיבר כלי זכוכית שהיה חשוב בעיניו כדי להזכיר בעולם הזה חורבנה של ירושלם, אבל לעתיד אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה.
מה שנותנין הצעיף על ראש הכלה ומכסין פניה ביום שמכניסין אותה לחפה מביאין ראייה מן רבקה אמנו כשראתה את יצחק יוצא ובא לקראתה ותקח הצעיף ותתכס, ולכך נהגו עדיין בנות ישר' לעשות כן, וגם מזה הטעם מכסין גם פניה בליל שבת לנשואין. ולרבי' גרשום ב"ר יעקב מבונא נרא' הטעם שלכך הנהיגו לעשות כן כדי להרחיק כל אדם מן הרהורי עבירה ועונש, שכך אמרו חכמים [ח' ע"ב] הכל יודעים למה כלה נכנסת לחפה אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מעמיקין לו גהנם שנ' [משלי כ"ב] שוחה עמוקה פי זרות, ואם לא שמכסין פניה היו בני אדם מסתכלין בה ומהרהרין ביופיה ומנבלין את פיהם לפי שהיא בתולה ומבוסמת ומקושטת ונענשים עליה בני אדם לכך מכסין פניה, ואם תאמר אם כן תתכסה כל ז' הימים שהם ימי חפתה, חכמים לא דברו אלא ביום כניסתה שהכל מתקבצין שם ומסתכלין ביופיה ובקישוטיה והיא עדיין בתולה אבל לאחר כך לא הקפידו עליה אלא כמו על שאר בעולות, וראייה לדבר שאין עושין כן לאלמנות הכנוסות שאין מכסין פניהם אלא בשעת הברכה לפי שמתביישת כשעומדת בין הקהל.
ברכת חתנים מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין שנ' [רות ד'] ויקח בעז עשרה אנשים וגו'. המברך ברכת ארוסין מברך תחלה בורא פרי הגפן, בין שארוסין קודם לכן בין שהוא בשעת נשואין. לברכת ארוסין מאי מברך באימ"ה אשר קדשנו במצוותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין ב"א י"י מקדש עמו ישר' על ידי חפה וקדושין. ושותה המברך מיד ונותן לטעום לחתן ואחר כך לכלה, ויטול כוס אחר ומברך עליו ברכת נשואין, ומאי מברך באימ"ה (אקב"ו) שהכל ברא לכבודו. באימ"ה יוצר האדם. באימ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד, ב"א י"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ב"א י"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, ב"א י"י משמח חתן וכלה. באימ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות, מהרה י"י אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם, קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה, קול מצהלת חתנים מחפתם, ונערים ממשתה נגינתם, ב"א י"י משמח חתן עם הכלה. והקהל או' ישמח חתן עם כלה וכלה תשמח בחתן בבנים ובבנות, בעושר ובנכסים, בבנים עוסקי תורה ומקיימי מצוות בישר'. וכל מה שיכולין לברך החתן וכלה ולשמחם עושים, שכל המשמחם ומברכם זוכה לחמשה קולות, קול ששון קול שמחה וגו', ומנהג לשבור הכוס ולשפוך היין לארץ. ובין ברכת ארוסין לברכת נשואין מביאין שני עדים לפניהם ויקנה החתן לכלה בסודר העדים כל הכתוב בכתובה, וחותמין העדים על הקניין הזה. אבל אין צריך לחתום עדים על קדושי' לפי שהכל ראו ושמעו בקדושין, ואם לא קנו העדים בו ביום יהיו זריזים ונזכרים להקנות לה קודם שלא ישכבו ושלא ילינו בלא כתובה, והם חייבים לחתום בעצמם משום דאינהו שליחות דידה קעבדי, וקיימא לן כרב [ב"מ מ"ז ע"א] דא' קניין בכליו של קונה, לפיכך מקנה החתן בסודר העדים, ומשוררי' לפניו בחפה כמו שאמרו [ברכות ו' ע"ב] המשמח חתן וכלה זוכה לה' קולות. מנהג והלכה הוא כשבאין ב' נשואין ביחד אין עושין שתי ברכות ביחד ולא במקום אחד לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, בין לבתולה בין לאלמנה, ומזמרין ישמח חתן לבחור שנשא בתולה ולא כשנושא אלמנה.
<h2>דף יא.</h2>
שאילה על דברי העלמה שנשאת ונתאלמנה והיא אומרת עדיין לא נבעלתי ועדיין אני בתולה אם היא גובה כתובתה משלם בממון בעלה הראשון או אם דינה כמשפט ארוסה, והבעל השני אם כותב לה כתובת בתולה מאתים או כתובת אלמנה מנה. תשובה אשה כיון שנכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה דינה כבעולה ויורשתה וגובה כתובתה משלם, והבעל השני אינו כותב לה אלא מנה, וכן הלכה רווחת בישר' בכתובות בתולה שהיא אלמנה גרושה חלוצה מן הנשואין אע"פ שלא נבעלו כתובת' מנה, ואמ' בגמרא היכי משכחת לה בתולה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחפה ולא נבעלה, ותו גרס' הבא על אשת איש אע"פ שלא נבעלה הרי זה בחנק. אבל אם רצה הבעל להוסיף יוסיף בשטר אחר ולא בשטר כתובה.
<h2>דף טו:</h2>
מה שנותנין הצעיף על ראש הכלה ומכסין פניה ביום שמכניסין אותה לחפה מביאין ראייה מן רבקה אמנו כשראתה את יצחק יוצא ובא לקראתה ותקח הצעיף ותתכס, ולכך נהגו עדיין בנות ישר' לעשות כן, וגם מזה הטעם מכסין גם פניה בליל שבת לנשואין. ולרבי' גרשום ב"ר יעקב מבונא נרא' הטעם שלכך הנהיגו לעשות כן כדי להרחיק כל אדם מן הרהורי עבירה ועונש, שכך אמרו חכמים [ח' ע"ב] הכל יודעים למה כלה נכנסת לחפה אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו מעמיקין לו גהנם שנ' [משלי כ"ב] שוחה עמוקה פי זרות, ואם לא שמכסין פניה היו בני אדם מסתכלין בה ומהרהרין ביופיה ומנבלין את פיהם לפי שהיא בתולה ומבוסמת ומקושטת ונענשים עליה בני אדם לכך מכסין פניה, ואם תאמר אם כן תתכסה כל ז' הימים שהם ימי חפתה, חכמים לא דברו אלא ביום כניסתה שהכל מתקבצין שם ומסתכלין ביופיה ובקישוטיה והיא עדיין בתולה אבל לאחר כך לא הקפידו עליה אלא כמו על שאר בעולות, וראייה לדבר שאין עושין כן לאלמנות הכנוסות שאין מכסין פניהם אלא בשעת הברכה לפי שמתביישת כשעומדת בין הקהל.
<h2>דף יז.</h2>
הכנסת כלה לחפה ביום ששי בעלות השחר מוליכין החתן והכלה לבית חתנות וכן מנהג בכל זה המלכות, ויש אומ' שהולכה זו היא מצוה מן המובחר ויש או' שעיקר הכנסת כלה הוא בעת הברכה, ואנו נוהגין בשניהם כמו שנ' [קהלת ז'] טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. ומה שמשכימין להכניס כלה לחופה וגם עושים כן במצות מילה משום דכת' [בראשית כ"ב] וישכם אברהם בבקר וגו', דזריזין מקדימין למצוות. וכשמכניסין החתן והכלה בהשכמה לבית חתנות משליכין חטין על החתן ועל הכלה והוא על שם [תהלים קמ"ז] חלב חטין ישביעך, ועוד כדא' בפר' שלשה שאכלו [ברכות נ' ע"ב] ממשיכין יין בצנורות לקראת חתן וכלה ומזרקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים אבל לא חתיכות [...] ולא גלוסקאות, ויש או' במוצאי שבת מן הנשואין ולכך מקרבין החתן והכלה בכסאות ומוליכין אותם יחד לכילה, וזו היא הכנסה של מצוה. ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה.
<h2>דף נד:</h2>
שאילה על דברי העלמה שנשאת ונתאלמנה והיא אומרת עדיין לא נבעלתי ועדיין אני בתולה אם היא גובה כתובתה משלם בממון בעלה הראשון או אם דינה כמשפט ארוסה, והבעל השני אם כותב לה כתובת בתולה מאתים או כתובת אלמנה מנה. תשובה אשה כיון שנכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה דינה כבעולה ויורשתה וגובה כתובתה משלם, והבעל השני אינו כותב לה אלא מנה, וכן הלכה רווחת בישר' בכתובות בתולה שהיא אלמנה גרושה חלוצה מן הנשואין אע"פ שלא נבעלו כתובת' מנה, ואמ' בגמרא היכי משכחת לה בתולה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחפה ולא נבעלה, ותו גרס' הבא על אשת איש אע"פ שלא נבעלה הרי זה בחנק. אבל אם רצה הבעל להוסיף יוסיף בשטר אחר ולא בשטר כתובה.
הורה רבי' שלמה לכתוב בכתובה הכל קבל עליו ר' פלני ב"ר פלני, והוא תיקון יפה, ואין צריך לכתוב סך הכל אלא קבל כך וכך.
<h2>דף נז.</h2>
לשמור כתובה בלא חתימה עד אחר הנשואין. דרשתי וחקרתי ושאלתי הטיב והנה אמת הדבר לנשואין שאין שם עדים כשרים לחתום על הכתובה ולקניין שיכולים לשמור הכתובה עד שיבואו עדים כשרים לידם ויעשה שמחת המשתה כמשפט ויצפה לעדים כשר' לאחר מיכן, וישמור החתן שלא לייחד עם הכלה דאסור ליה ליחד ולשהויי עם אתתיה אפילו שעה חדא בלא כתובה, וכל זמן שהשטר אינו מחתם אינו שטר ואין קייומו קייום ואין קיניינו קניין, וכתובות ושטרות חותמין כל זמן שירצה אבל לא גטין על כן יעשה כאשר כתבתי וישמור הכתובה עד שיבאו לידו עדים כשרים לחתם ויעשה הקניין בפניהם ויזכה במקחו.
